מבוא לסוציולוגיה של אקדחים

בואו נדבר על הויכוח אודות "גלוק לעומת 1911". שמענו על זה, אתם בטח אומרים. אז הנה בשבילכם התיחסות סוציולוגית, שום כושר עצירה או מנגנון. סוציולוגיה.


הויכוח הזו הוא הרבה יותר מאשר ויכוח טכני, סטרייקר או פטיש. ולא סתם הוא נמשך בהתלהבות יתירה שנים ארוכות. האקדחים כאן הם לא רק חפצים, אלא דברים שנושאים משמעויות סימבוליות. הרבה מעבר לדבר עצמו. אובייקטים של הזדהות והצגת ה"עצמי" שלך.
אקדח 1911 מסמל תרבות אמריקאית והיסטוריה ישנה. לאורך שנים הוא היה האקדח בה' הידיעה, בקוטר 0.45. אקדח שצריך נשק מומחה שיכוון אותו, בדיוק בשבילך. האקדח שסבא רבא הלך איתו למלחמה.
כשגלוק יצא לדרך הוא שבר את כל הפרדיגמות. אקדח ללא עיצוב, שנוצר על ידי חברה ששמוכרת אתי חפירה. הגלוק נולד מצוות מומחים, ללא כל מורשת, אין בו שום קלאסיקה, ואף טיפת כבוד. הגלוק הוא אקדח פונקציונלי להחריד. יורה תמיד. בכל מצב. עם תחזוקה ובלעדיה. לא צריך שימון עדין פה, והתאמה מדויקת שם. ולכן הוא אנטי תזה.
למרבה צערם של חובבי המסורת והאסתטיקה המכנית, הגלוק הצליח מאד. הוא הפך להיות הנשק הסטנדרטי של 80% מיחידות הבטחוניות בעולם כולו. ויותר מזה, בארצות הברית גם הוא הפך לאייקון תרבותי. ישנם מקומות בהם "גלוק" הוא מלה תחליפית ל"אקדח". קשה מאד להתווכח הם היכולות של הגלוק, ולכן לפעמים תשמע טענות סרק כמו "זה האקדח שניצח שתי מלחמות עולם". חסידי הגלוק מציבים את עצמם במפוכחים, צעירים ברוחם וכאלה שיודעים "מה צריך" בלי לשקוע במחשבות סנטימנטליות שעבר זמנן.
כשאני קניתי את הגלוק הראשון שלי, אי שם בשנות התשעים, היה רק גלוק 17. זה היה מהלך חתרני. מה אתה קונה אקדח מפלסטיק, צחקו החברים. אבל אני הייתי צעיר ורציתי אקדח שאין לאף אחד. ואין לו מעצורים.
השנים חלפו והכל נראה אחרת. אין לי מידע שיטתי, אבל נראה לי שגלוק הוא האקדח הנפוץ ביותר בישראל. בוודאי מתוך אלה שנרכשו בחמש עשרה השנים האחרונות. גם המשטרה מצטיידת בו, וגורמים בטחוניים נוספים. אלא מה? בקבוצות הנשק הישראליות בפייסבוק תשמעו הרבה את הטענה שמי שבוחר גלוק, הוא "אחד מעדר", לא מישהו שבאמת יודע להחליט בעצמו, לבחון חלופות. מישהו בנאלי כזה, שלא ממש מבין ונוסע בטויוטה קורולה כמו כולם. וכך, מי שמתנגד לגלוק מסמן את עצמו כשייך לקבוצה הייחודית.
פה ושם תשמע גינויים כלליים על "אנשי הפלסטיק". אך מאחר שהמורשת התרבותית של 1911 לא כל כך נפוצה בישראל, המאמץ הזהותי מושקע בלגנות את הגלוק כשלעצמו, ולהמליץ על אקדחים חליפיים מתוצרת חברות שאימצו את הרעיונות הבסיסיים של הגלוק.
חסידי הגלוק מדברים בשבחו בכל הזדמנות, והביטוי הנפוץ הוא "סוס עבודה". משהו שיתן לך תועלת, ולא סוס אציל למירוצים. פה זה לא אמריקה, אנחנו אנשים מעשיים.אלא מה? בלהט הויכוח גם הם מגיעים לטענות שעלולות להראות לא הגיוניות כמו ש"הגלוק הוא פלטפורמה מצוינת", כלומר יופי של אקדח לקנות אותו ולהחליף לו חלקים.
ומאחר שזהו פוסט על סוציולוגיה של זהות, השאלה אינה מי צודק. אלא רק להסתכל ולראות מה אנשים חושבים על עצמם, ואיך הם רוצים להציג את הזהות שלהם, בתוך ההקשר של בחירת אקדח ונשיאה שלו. כי ככה אנשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s